שינוי הלכה בנוגע לשמירת מסמכי זיהוי ואימות

בית המשפט המחוזי קבע לאחרונה כי נותן שירותי המטבע (להלן: "נש"מ") חייב לשמור העתקים של מסמך הזיהוי ומסמך האימות שהוצגו בפניו כאשר הוא נותן שירותי מטבע המחייבים בדיווח לפי סעיף 6 לצו איסור הלבנת הון (חובת זיהוי, דיווח וניהול רישומים של נותני שירותי מטבע), תשס"ב – 2002 (להלן: "הצו") – על מתן שירותי מטבע כאמור בסעיף 11ג(א)(5) לחוק – אם שווי השירות שניתן הוא 500,000 שקלים חדשים לפחות ועל מתן שירותי מטבע כאמור בסעיף 11ג(א)(1) עד (4) לחוק – אם שווי השירות שניתן הוא 50,000 שקלים חדשים לפחות. כמו כן קבע בית המשפט כי במתן שירות לתאגיד נדרש לזהות, לאמת, ולתעד גם את פרטיו של האדם – בשר ודם – הפועל מטעם התאגיד והעומד לפני הנש"מ פיזית.

הסוגיה הגיעה לפתחו של בית המשפט בעקבות החלטה בדבר הטלת עיצום כספי אשר הוטלה בעקבות ביקורת שנערכה בעסקו של נותן שירותי מטבע. הביקורת נערכה ביחס לשני הסניפים ונבחנו במסגרתה פעולות. בתקופה שבין 12.2.2004 לבין 19.12.2007 ממצאי הביקורת היו שהנש"מ הפר הוראות שונות לפי החוק והצו. שתי הפרות שנמצאו בביקורת הובאו תחילה לפתחו של בית המשפט השלום: האחת, באי שמירה של העתקי מסמכי זיהוי ואימות של מי שביקשו שירותי מטבע; השנייה, באי רישום פרטיו של מבקש שירותי המטבע שהתייצב פיזית (האדם) לפני הנש"מ מקום בו מקבל השירות היה תאגיד, כאשר במקרים אלו נרשמו על-ידי הנש"מ פרטי התאגיד בלבד.
בעניינים אלו קבע בית משפט השלום, לגבי הסוגיה הראשונה, כי די בשמירת העתק תעודת הזהות בלא צורך בשמירת העתק של מסמך אימות נוסף כדי לקיים את הוראות החוק והצו ולגבי הסוגיה השנייה, כי די ברישום הפרטים של התאגיד – "מבקש השירות" (באמצעות מי מטעמו) ואין צורך באימות פרטים ודרישת מסמכים מהאדם – בשר ודם – שביקש את השירות עבור התאגיד.

על החלטתו זו של בית המשפט השלום הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור הוגש על ידי הועדה להטלת עיצום כספי במשרד האוצר אשר חלקה על החלטתו של בית משפט השלום בסוגיות הנ"ל. עיקרו של הערעור הוגש בשאלות פרשנויות של חובת הדיווח ושמירת המסמכים המוטלות על נותן שירותי מטבע לפי צו איסור הלבנת הון (חובת זיהוי, דיווח וניהול רישומים של נותני שירותי מטבע).

החלטתו של בית המשפט המחוזי: תכליתו של הדיווח היא, בין היתר, לאפשר לרשויות להתחקות באופן אפקטיבי אחר אותן פעולות הנחזות להיות תמימות ולחשוף את העומדים מאחוריהן. העיקרון שביסוד החוק הוא אפוא דיווח גורף, רחב ומלא. חובות הדיווח, הזיהוי והרישום הן אפוא אמצעי אשר בלעדיו ייגרע עיקרו של החוק והצווים שהוצאו מכוח החוק.

החקיקה הרלוונטית בעניינים אלו היא סעיפים 1(3) ו-9(א) לצו: סעיף 1(3) לצו קובע כי: "מבקש שירות שהוא תושב – לעניין רישום פרטי הזיהוי בסעיף 2(א)(1) עד (3) – על פי תעודת זהות, שהעתק מצולם שלה – ככל הנוגע לפרטי הזיהוי האמורים – יישמר אצל נותן שירותי המטבע; נותן שירותי המטבע ישווה את פרטי הזיהוי עם מסמך נוסף הנושא תמונה ומספר זהות, ובהעדרו – עם מסמך הנושא שם או מספר זהות וכן מען או תאריך לידה, ובהעדרו עם כרטיס אשראי".

סעיף 9(א) לצו קובע כי "נותן שירותי מטבע ישמור על הצהרת מקבל השירות כאמור בסעיף 4 ועל מסמכי הזיהוי; לעניין זה, 'מסמכי זיהוי' – כל מסמך שנמסר לצורך זיהוי ואימות".

בית המשפט השלום מצא כאמור סתירה בין ההוראות הללו שבצו. סתירה זאת נובעת מכך שבעוד שסעיף 1(3) מחייב שמירת העתק של תעודת הזהות בלבד; סעיף 9(א) מחייב שמירה של כל מסמך שנמסר לצורך זיהוי ואימות. נוכח סתירה זו, כך נקבע, על הנש"מ ליהנות מן הספק ולא היה מקום לקבוע כי הוא הפר את הוראות הצו עת הסתפק בשמירת העתק מסמך זיהוי אחד בלבד.

בית המשפט המחוזי קובע כי מסקנתו הפרשנית של בית משפט השלום לפיה די בשמירת העתק של מסמך הזיהוי, בלא שמירת העתק של מסמכי אימות נוספים שהוצגו לנש"מ, אינה מחויבת לפי לשון הצו. לדעת בית המשפט המחוזי מסקנה פרשנית זו אף אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה וכללי הפרשנות שנקבעו בהלכה הפסוקה, לפיהם כאשר ניתן לפרש חוק לפי לשונו ביותר מדרך אחת, יש לבחור, מבין האפשרויות הלשוניות, בפירוש המגשים את תכליתו של החוק. חובת הזיהוי חיונית, מטבע הדברים, על מנת להתחקות אחר מבצעי הפעולות. חובת האימות נועדה, בין היתר, להקשות על זיופים והתחזות ולאמת את הזיהוי. על מנת שניתן יהיה לבקר באופן אפקטיבי את נותני השירותים, ולוודא שהם אכן פועלים כמצוות הצו ומבצעים הן את פעולת הזיהוי והן את פעולת האימות נדרש שימור מלא של מסמכי הזיהוי והאימות. ללא תיעוד של מסמכי האימות לא ניתן יהיה לוודא שנותן השירות אכן ביצע אימות כנדרש על-פי הצו, וכפועל יוצא מכך לא ניתן יהיה לאכוף את חובת האימות. בלא תיעוד כנדרש עלולה להיפגם התכלית ההרתעתית שביסודה של חובת התיעוד ושמירת המסמכים המוטלת על נותן השירות.

סעיף 1(3), ובדומה לו סעיף 2(3) לצו, המטילים את חובת הזיהוי והאימות, קובעים כי יש לשמור העתק מצולם של מסמך הזיהוי (תעודת זהות כאשר מדובר בתושב ישראל; ובמקרה שאין מדובר בתושב ישראל – דרכון חוץ, או תעודת מסע), ולעומת זאת אין הם קובעים באופן מפורש מעין זה כי יש לשמור גם העתק של ה"מסמך הנוסף" (המאמת) אליו מושווה מסמך הזיהוי (תעודת הזהות, הדרכון או תעודת המסע, לפי העניין). אלא שסעיף 9, המופיע תחת הכותרת "שמירת מסמכים", ואשר כל ענייננו בשימור התיעוד שבו מחויב נותן שירותי המטבע, קובע, כאמור, כי "נותן שירותי מטבע ישמור על הצהרת מקבל השירות כאמור בסעיף 4 ועל מסמכי הזיהוי; לעניין זה, 'מסמכי זיהוי' – כל מסמך שנמסר לצורך זיהוי ואימות". מסמכי זיהוי אימות נוספים הם למשל מסמך הנושא מספר זיהוי ותמונה, מסמך הנושא שם או מספר זהות וכן מען או תאריך לידה, וכרטיס אשראי, הכל כמפורט בסעיפים לצו 3(2)-ו (1).

לפיכך מסקנת בית המשפט המחוזי הינה כי על נותן שירותי המטבע לשמור כל מסמך זיהוי או אימות שהוצג בפניו, ולכל הפחות שני מסמכים לכל מבקש שירות (כמצוות סעיף 9 לצו).

באשר לסוגיה השנייה שעניינה היקף הרישום הנדרש על ידי נותן שירותי המטבע, מקום בו השירות ניתן לתאגיד, קובע בית המשפט המחוזי, בניגוד לעמדתו של בית המשפט השלום, כי יש לתעד גם פרטיו של מי שפונה לקבלת השירות מטעם התאגיד. בית המשפט מנמק את החלטתו כדלקמן: על-פי הצו "מבקש שירות" הוא "מי שמבקש שירות מנותן שירותי מטבע, בין בעבור עצמו ובין בעבור אחר". לעומת זאת, "מקבל שירות" הוא "מי שמקבל שירות מנותן שירותי מטבע, אף אם אדם אחר ביקש את השירות עבורו". חובת הזיהוי והאימות מוסדרת בפרק ב' לצו שכותרתו "חובות הזיהוי".

כאמור, אחת מן התכליות של החקיקה בנושא הלבנת הון היא זיהוי העומדים מאחורי הפעילות הפיננסית "המלבינה" והיכולת להתחקות אחריהם. פעמים רבות נעשה שימוש בחברות "קש" כצינור להעברת כספים ולביצוע עסקאות מלבינות. פרשנות הקובעת כי אין צורך לתעד את פרטיו של מי שפונה למתן שירות מטעם התאגיד אינה מאפשרת להתחקות אחר אותו אדם שהתייצב פיזית בפני נותן שירותי המטבע ולברר את מיהותו. בכך מאוין במידת לא מבוטלת הפן ההרתעתי של חובת הזיהוי. יתירה מזו: בהיעדר זיהויו של האדם לו ניתן השירות פיזית, אף אם מדובר בשליח תמים, יכול והרשויות יתקשו להגיע לאותם אנשים העומדים מאחורי התאגיד – במקרים בהם מדובר בחברות "קש" או בחברות פיקטיביות, שכן הדרך לאיתורם של מלביני ההון עשויה להיות באמצעות חקירתו של אותו שליח. המסקנה היא שעל מנת להגשים את תכלית החקיקה יש צורך בזיהוי האדם לו ניתן השירות פיזית.

לפיכך קובע בית המשפט המחוזי כי "מבקש השירות" לפי הצו הוא אדם "בשר ודם" – המופיע פיזית לפני נותן השירות; ותאגיד הוא "מקבל השירות". נותן שירותי מטבע נדרש לזהות, לאמת, ולתעד גם את פרטיו של האדם – בשר ודם – העומד לפניו פיזית. זאת נוכח החובה הכללית שבסעיף 2(א) לצו לרשום את פרטי הזיהוי לגבי "מבקש השירות ומקבל השירות".

המבצע עסקת ניכיון שיקים, כשאין ברשותו אישור ממשרד האוצר לביצוע עסקה כאמור, אינו זכאי להיפרע בגין שיקים אשר סוחרו אליו במסגרת עסקת ניכיון שיקים, שכן העסקה בוצעה בניגוד לחוק – כך קבע בית משפט השלום בתא (ת"א) 36665-07. התובעת, הנה חברה אשר ביצעה עסקת ניכיון שקים (להלן: "התובעת"), חרף העובדה כי אין ברשותה אישור ממשרד האוצר לביצוע עסקאות מסוג זה. במסגרת עסקה שבוצעה סוחרו אל התובעת שקים מעותדים בחתימת צד ג' (להלן: "הנתבעת"), אשר נמסרו לקבלן במסגרת הסכם לבניית בית. בית המשפט דן במחלוקת בין הצדדים, לרבות בסוגיה המשפטית שעניינה תחולתו של חוק איסור הלבנת הון, התש"ס – 2000 (להלן: "החוק") על חברה המבצעת עסקת ניכיון שלא ע"פ אישור כדין, והשלכתו של חוק זה על מעמדה של התובעת כאוחזת כשורה מכוח "פקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"). בלב המחלוקת בין הצדדים עמדה שאלת החוקיות של עסקת הניכיון. כאשר מחד הנתבעת טענה כי מדובר בעסקה בלתי חוקית שכן בוצעה תוך חריגה מאישור משרד האוצר, ומאידך טענה החברה התובעת כי מדובר בעסקה חוקית שכן אין זה עיסוקה, והעסקה בוצעה באופן חד פעמי. המחלוקת בין הצדדים היא באשר לפרשנותו של סעיף 11ג(א) לחוק.

"לצורך פרשנות הסעיף פנה בית המשפט לדבריו של כב' השופט מ' חשין, בש"פ 1542/04 מדינת ישראל נ' טובה אדר, (פורסם בנבו 18.2.2004), לפיהם:

"אכן, פירוש הוראת סעיף 3(ב) כמחילה עצמה גם על רכוש תם וישר – פירוש שאינו קל הוא, ואולם הבה נשאל עצמנו באמת וביושר: אדם העושה ברכוש תם וישר, והיודע כי עובר הוא עבירה קשה ביותר בעשותו באותו רכוש במטרה שלא יהיה דיווח לרשויות, מה-טעם יעשה מעשה במטרה שלא יהיה דיווח לרשויות? מה טעם ייטול על עצמו סיכון ויהפוך עבריין כבד במעשה אסור שיעשה? אכן, ברובם המכריע של המקרים יהיו אלה אנשים העושים ב"רכוש אסור", והרי אותם מבקש המחוקק להעלות ברשת. ואילו באשר לעושים ב"רכוש" שאינו "רכוש אסור", והמה המעט, ייאלצו אף הם להסביר מה-טעם עשו מעשים אסורים שעשו, והעונש – אם יעמדו לדין – יהיה כמידת החטא. חגורת הביטחון שהוראת סעיף 3(ב) קובעת סביב הוראת סעיף 3(א), לא נוכל לומר עליה כי חגורת ביטחון הזויה היא. הוראת סעיף 3(ב) הפכה את חובת הדיווח לחובה ראשונית, ולא ניתן לומר כי בפרשנו את החוק כלשונו יצרנו מפלצת שיש צורך להכריתה מארץ."

לאור האמור, הסיק בית המשפט כי המבצע פעולה ברכוש חוקי, במטרה להימנע מדיווח לרשויות, עובר על סעיף 3(ב) לחוק. עוד הוסיף בית המשפט וקבע כי לעניין זה אין הבדל בין נותן השרות למקבל השרות.

בע"פ 3395/06 מאיר כהן נ' מדינת ישראל, (פורסם בנבו 30.04.2007) הקבלן קיבל לידיו שקים, על-פי גרסת הנתבעת, על מנת לקבל אשראי ממוסד בנקאי, אולם במקום להפקיד את הצ'קים למשמרת בחשבון הבנק שלו – ביצע ניכיון אצל התובעת. לאור האמור עלה חשש כבד כי מטרתו של הקבלן בביצוע עסקת הניכיון אצל התובעת ולא אצל הבנק, היה לשם מניעת הדיווח לרשויות.

סעיף 11ג(א) לחוק, כאמור נוקט המחוקק בלשון: "כל מי שעיסוקו". בתיקון מס' 1 לחוק, הוסף פרק ד'1, המסדיר לראשונה את הנושא של "נותני שירותי מטבע". בסעיף ההגדרות הוגדר "נותן שירותי מטבע" – "מי שחלה עליו חובת רישום כאמור בסעיף 11ג". סעיף 11 יב' קובע עבירה שדינה שנת מאסר למי שעסק במתן שירותי מטבע ללא רישום במרשם.

מן האמור הסיק בית המשפט כי לניהול המרשם חשיבות עליונה, שכן הדיווח הינו "נשמת אפו" של החוק ע"פ 3395/06 מאיר כהן נ' מדינת ישראל, (פורסם בנבו 30.04.2007).

לצורך עיגון חובת הדיווח, חוקק המחוקק את צו איסור הלבנת הון "צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של נותני שירותי מטבע), תשס"ב-2002 (להלן: "הצו"), אשר סעיף 6 בצו קובע כך: 6 (א) נותן שירותי מטבע ידווח לרשות המוסמכת כמפורט להלן:

(1) על מתן שירותי מטבע כאמור בסעיף 11ג(א)(5) לחוק – אם שווי השירות שניתן הוא 500,000 שקלים חדשים לפחות; ניתן השירות במזומן או בהמחאות נוסעים או כנגד העמדת נכסים אלה, וכן אם ניכיון השיקים, שטרי החליפין או שטרי החוב, נקוב במטבע חוץ או במטבע שונה מזה של הנכס הפיננסי שאותו מנכים – אם שווי השירות שניתן הוא 50,000 שקלים חדשים לפחות;

(2) על מתן שירותי מטבע כאמור בסעיף 11ג(א)(1) עד (4) לחוק – אם שווי השירות שניתן הוא 50,000 שקלים חדשים לפחות.

(ב) נותן שירותי מטבע ידווח לרשות המוסמכת על פעולות של מבקש השירות הנחזות בעיניו כבלתי רגילות אך בלא צורך בהצגת שאלות ובירור עובדות אל מול מבקש השירות ומקבל השירות; בלי לפגוע בכלליות סעיף קטן זה, יכול שיראו כפעולה בלתי רגילה פעילות של מבקש שירות כמפורט להלן:

(1) פעילות שנראה כי מטרתה לעקוף את חובת הדיווח שנקבעה בסעיף קטן (א); סעיף 1 לצו איסור הלבנת הון מגדיר "פעולה" כפעולה בודדת.

לאור האמור לעיל, הסיק בית המשפט כי המחוקק רואה חשיבות גדולה לדיווח של הגופים הפיננסים על הפעולות המנויות בחוק, בעניינו על ניכיון שיקים בסכום העולה על 50,000 ₪.

במסגרת העסקה בין התובעת לקבלן בוצע ניכיון שני שקים בסך 50,000 ₪ כל אחד, ועוד שני שקים בסך כולל של 56,000 ₪. עסקה זו הינה מסוג העסקאות אשר המחוקק דורש בדיווח אודותן. למעשה עסקינן בשלוש עסקאות אשר כל אחת מהן חייבת בדיווח !!!

עובדה זו, כמו גם העובדה כי על פי אישור מנהל מחלקת רישום נותני שירותי מטבע במשרד האוצר, חל איסור על התובעת לבצע ניכיון שקים, שכן מעולם לא נרשמה במשרד האוצר לצורך זה, ולאור תכלית החוק, הובילה את בית המשפט לקבוע כי מאחר והתובעת אינה רשומה כנותנת שרותי מטבע ע"פ חוק, עלתה העסקה לכדי אי חוקיות.

סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), שכותרתו "חוזה פסול" קובע כי:
"חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל."

אי החוקיות מחלחלת אל תוך העילה השטרית לאור ס' 28(ב) לפקודה, שכותרתו "פגמים שבזכות קנין", הקובע: "ביחוד זכות קנינו של מסחר שטר פגומה כמשמעותו בפקודה זו, אם השיג את השטר, או את הקיבול, על ידי רמאות, כפיה, או אלימות ופחד, או באמצעים אחרים שאינם כדין, או בתמורה אי-חוקית, או כשהוא מסחר את השטר אגב מעילה באמון, או בנסיבות העולות כדי רמאות."

בית המשפט קבע, כי חוזה אשר הינו בלתי חוקי בטל, אולם עסקה אשר נגועה באי חוקיות, אינה בהכרח בטלה, זאת הוא למד מסעיף 31 לחוק החוזים ממנו עולה כי "… בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה – לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו".

משלא נסתרה טענת הנתבעת ומשהתקבלה גרסתה בדבר כישלון תמורה מלא, ומשהשיקים נגועים באי חוקיות, והתובעת לא הייתה תמת לב בביצוע עסקת הניכיון, הרי שהתובעת זכאית להיפרע מהנתבעת רק במקרה ותהיה אוחזת כשורה. משאינה עונה על דרישות פקודת השטרות לעניין אחיזה כשורה, דחה בית המשפט את התביעה !